יומן בשורות קצרות – ישראל 2014

      

ישראל  ,2014דצמבר  

 

ירושלים עירי

מחשיכה מוקדם

מתעוררת עם שחר.

ציפוריה, פרחיה, פירותיה

- לימונים וקלמנטינות

רימונים מתפקעים מבשלות

זיתים שאף אחד לא מוסק -

מדהימים ביופיים

בשפע מציאותם

מתערבבים ברעש

בהמולת האנשים, החנויות והמכוניות

בין בתים ישנים וגאים

בין בתים חדשים גאוותנים-ראוותנים

בין שיכונים מבויישים

חתולי הרחוב הרזים

אסירי תודה על מתות החסד

בכל פינה ועל כל גדר...

בָּקְעָה.

 

–––

היום ישבתי על הגדר

גדר האבן של הבית

בו גדלתי.

הגדר שעליה ישבתי פעמים אין ספור

עם חֲבֵרָה

אחר כך עם חבֵר

וגם בתמונה ההיא

קטנה בין אבא לאמא.

ישבתי וקטפתי לי

כמה עלי דפנה

מן השיחים שהפכו לעצים.

נשמתי, הרחתי,

ניסיתי להרגיש

ובאמת הרגשתי

את העצב המוכר.

כל כך מוכר מה שהרגשתי

הרבה זמן לא ידעתי מה זה

אבל היום ניסיתי.

 

אחר כך צעדתי

לכיוון הבית של עדנה

לא היה צורך להמשיך את הטיול.

כל אבן, כל עץ, שיח ופינה

מוכרים וידועים.

היססתי

האם לעלות שוב את כל גן העשרים?

או לרדת לואדי

או ללכת ברחוב השחר?

לא ידעתי למה

בשביל מה

מה המטרה

מה תהיה התוצאה.

אז ישבתי

ומוללתי עַלֵי דפנה.

 

ואז עברה ילדת השכן

שזיהתה אותי

כ'בת של שרה'.

איך היא זכרה

אז היתה אולי בת חמש

והיום בת שש עשרה

לומדת בּלְיָדַה כמו כולם

מתוקה במיוחד הילדה

יש כאלה, וזה צובט.

גם אני הלכתי ללְיָדַה

אבל לא למדתי שם.

אני עדיין מקווה

שיום אחד

אלמד.

 

וליד המלון עמד איש

דתי ורזה

עם כיפה שחורה

ודיבר בטלפון.

לרגע קיוויתי

שזה שוקי

ושכמו אז, גם עכשיו

אני לא מזהה אותו

בלבוש בדתי שלו.

אבל ידעתי שהאיש הזה

ככה פשוט מדבר בטלפון

ושהאח שלי לא.

 

–––

 

העיסוק בעבר, הנגיעה בו

עם כל הכאב,

מתברר כמרפא.

הנגיעה טובה מן השכחה.

ההזכרות טובה מההתעלמות.

מוכרות החומר, כן, זה אני.

כך הייתי, זה קרה לי.

ואפילו, זאת אני, זה קרה, זה קורה, זה שלי.

נגיעה, נשימה, ידיעה.

לא סבל עמום ואטום, לא ידוע, לא מוכר.

נגיעה, פתיחה, חיבור, הבנה.

 

–––

 

איך זה קורה?

איך הקצב כל כך משתנה לו?

קצב החיים שלי בהולנד

וכאן.

איך זה שאני קמה מוקדם,

יוצאת אל הבוקר, שְמחה עם האור,

ואפילו נרדמת מוקדם?

ואיך זה שבצהרי שישי

אני פתאום קוראת מוסף,

ואחרי ארוחת צהריים מכובדת

שוכבת לנוח עם אותו המוסף,

ועוד מעט אתקלח, אתלבש ואצא

לארוחת הערב המשפחתית.

אילו מין חוקים שולטים

בתנועות האלה?

מי ומה הוא המניע?

 

–––

 

שלושה ספרים מונחים לפני.

שניים בעברית, אחד בהולנדית.

אחד הבאתי משם לכאן

ושניים אקח מכאן לשם.

אבל

אני לא קוראת.

עברתי בחנות ספרים איזוטרית,

ראיתי הרבה ספרים,

שוחחתי עם המוכר ארוכות -

סופיסט עם שם ערבי שנולד כיהודי בברוקלין -

ניסה למכור לי ספר על קבלה,

או אולי שירה סופיסטית,

דיברנו גם על בודהיזם.

היה לו אפילו דיסק שנקרא

נאוה תהילה, ממש כשמי.

אבל לא קניתי.

היסברתי שזה לא חוסר פתיחות אלא

פשוט סוג של עצלות.

יש כל כך הרבה לקרוא וללמוד,

אבל אני שוכבת לי ומקשיבה

לתכנית רדיו בפודקאסט

ולצידי מונחים

שלושה ספרים.

––

מתקשורת לתקשורת

אין תקשורת.

הלוך חזור,

חזור הלוך,

מסמסים, מפייסבקים וכל השאר.

וכל זה, כך נראה,

רק מונע מעצמנו,

להיות לרגע

עם עצמנו.

וכשיש כבר רגע עם עצמנו,

עלינו לבדוק כמובן

את המייל.

–– 

מידי פעם אני רוצה

להרגיש את העצב שלי

ולבכות

עכשיו, כשאני יודעת

שהוא שלי,

ושמותר לי.

–– 

היום הייתי ליד הים,

בין אכזיב לראש הנקרה.

צילמתי את הים,

צילמתי את האבנים המשוננות

שעליהן כמעט גם מעדתי,

צילמתי את הדייגים

ואת בקבוקי הפלסטיק המפוזרים על החוף.

ישבתי על סלע בשמש החמימה.

 

לא הצלחתי לצלם

את הרוח שליטפה על עורי

את זהרורי השמש שחזרו אל עיני מפני הים המאירים

את תנועת הגלים העתיקה, הבלתי פוסקת,

נשימת הים,

וגם לא את נשימתי שלי

ואת תחושת השקט בתוך רעש בתוך שקט שפקדה אותי שם.

–– 

בדרך מהרדוף שבגליל

לחוף הים באכזיב

רציתי לעשות כמה קניות בגשר הזיו.

לשם כך הייתי צריכה למשוך כסף.

המכשיר למשיכה שהיה בחנות

לא הסכים לשני כרטיסי כאחת.

חזרתי לנהריה.

גם שם סירב לי המכשיר באכזריות.

חזרתי לצומת נוה-אטיב,

שם הם היו כל-כך נחמדים,

ומלבד זה, זה כבר קרוב לאכזיב

ולשקט המיוחל,

ביקשתי שיפרטו לי אירו,

הם לא יכלו ויעצו לי לחזור לנהריה, לבנק.

לא רציתי להפוך את יום הים ליום הבנק.

המשכתי בעקשנות לכיוון אכזיב

ועצרתי בכפר הנופש.

שם היה איש נחמד שגם הסביר לי איך יורדים לים

ואיך אפשר להמשיך עד ראש הנקרה,

וגם החליף לי, סתם כך,

חמישים אירו.

חזרתי לצומת גשר הזיו,

קניתי קפה ומאפה לדרך,

מים וניר טואלט לבית,

ויצאתי עם הקפה לחפש את השקט.

היה ים, היו סלעים ודייגים,

היה שקט, היו הרבה בקבוקי פלסטיק.

יום ישראלי, כבר שכחתי איך זה.

–––

לפעמים אין נחמה

לפעמים אני ילדה קטנה ומבוהלת

שהכל מאיים על קיומה

אנשים רועשים

אנשים ביקורתיים

הבעיות שלהם

ההערות שלהם

הדברים שהם אומרים לי

הדברים שהם אומרים זה לזה בכעס

כבישים תלולים

סיבובים חדים

מַהמורות בדרך

חשכה במקומות לא מוכרים

מקומות מוכרים

זכרונות.

 

–––

 

דבר משונה.

אנשים מבקרים אותי בלילות.

בדרך כלל הקולניים מביניהם,

הכועסים

השופטניים

הביקורתיים

אפילו אם לא כיוונו אלי.

במשך היום

אני רוצה

להשקיט אותם

להרגיע אותם

לנחם אותם

לרפא אותם

שלא יכעסו

שלא יסבלו כל כך,

אבל אני לא מצליחה,

הם חיים את חייהם

והם סובלים,

או כך נדמה לי.

לכן נדמה לי

שאני שוב ושוב

נכשלת במשימתי.

ובלילה,

בלילה הם גדלים ומתנפחים

ומופיעים מולי ומאיימים

חודרים לרוחי, לנפשי,

למחשבותי, לגופי

עם הכעס שלהם

והביקורתיות שלהם

והשופטניות

כמו בלוני ענק

ראשיהם הגדולים מתנופפים על חוטים דקים

נטולי גוף

הם מדברים, צועקים ומתלוננים ללא הפסק

הם מחרישים את אזני,

נוטלים את מנוחתי

דורכים בצעד גס

על שברירי שלוותי

דורסים אותה

בלי נעליים, בלי רגליים

רק במילותיהם הרעילות.

 

ויש אנשים מנחמים,

הם רכים

הם זורמים

הם דואגים לא לזהם את הסביבה

בביוב הפרטי שלהם

ומנקים אותו בעצמם.

לכן הם מאפשרים לי

לנשום את האויר הבלתי מזוהם

בסביבתם

וטוב לי להיות איתם.

 

–– 

 

זה כאילו

אין לי נפח.

כאילו כל האויר

משתחרר ויוצא ממני

כשהם

כועסים על העולם

או על משהו

או על מישהו

או אחד על השני.

כשהם ביקורתיים,

שופטניים,

קשים עם עצמם ועם אחרים,

כשרע להם,

כשקשה להם.

 

אז אני נעלמת לי.

העור שלי

נדבק אל עצמו מבפנים

ואני נהיית

צללית, בובה.

הבובה מדברת,

אומרת מילים שמנסות

להשקיט אותם,

להרגיע,

להשכין שלום,

להראות להם שיש דרך אחרת.

 

הבובה מדברת

כשאני רוצה לשתוק,

הבובה צוחקת

כשאני רוצה לבכות,

הבובה מנומסת

כשאני רוצה לצעוק,

הבובה מתכווצת עוד ועוד פנימה,

ואני משתנקת

מחוסר אויר.

 

וכשאני שוב מתרחקת מהם,

הריק שנוצר בתוכי

לאט מתחיל שוב להתמלא.

זה לוקח די הרבה זמן,

כמה שעות,

לפעמים יותר.

שרידי עצמי

אוספים את עצמם

ומנסים להפיח

חיים מחודשים

בצללית של עצמי.

להיזכר מי אני,

מה היו החמרים

שהרכיבו אותי.

אני בוראת את עצמי מחדש,

מקווה שהפעם אהיה

עמידה קצת יותר.

 

–– 

 

ושוב הקנאה

הקנאה הזאת

שאוהבת לנעוץ בי את שיניה

מעת לעת.

שאוהבת לספר לי

סיפורי בלהות

על אנשים אחרים

על כמה הם מופלאים

מוצלחים ומצליחים

ועל כמה אני לא.

 

–––

 

היא אמרה,

אני אדם פשוט,

ואני חושבת לי,

מי שאומר

אני אדם פשוט,

איננו אדם פשוט.

ומה זה בכלל אדם פשוט?

היא אמרה,

חצבתי באבן -

כאן אמצא שלווה,

ואני חשבתי לי,

לחצוב שלווה באבן,

כמה קושי,

כמה מאמץ.

היא דיברה על אנשים,

היא דיברה על מה שקרה,

על מה שעשו לה,

על מה שחושבים עליה,

היא אמרה שהיא רוצה שיהיה לי נעים,

אבל לא היה לי,

למרות התה הטבעי,

הנוף הפראי,

המזון הבריא,

לא היה לי נעים,

כי כל מילותיה

היו ספוגות בקושי.

קשה לה,

וקשה לה לומר שקשה לה,

ולי זה מאוד קשה.

 

–––

 

הם ואני.

הם והם ועוד הם.

הם מין מפלצת רב-ראשית.

הם מתפתלים סביבי בתנועות נחשיות.

זהו מין ריקוד שרק הם

יודעים את כלליו.

אני יושבת ביניהם,

אולי זה נראה כאילו אני חלק

מן המשחק הזה,

המחזה, הריקוד.

אבל זאת אחיזת עיניים.

אני לא. אני אפילו לא שם.

רק גופי יושב שם,

אוכל, שותה, משוחח ומתבדח,

גופי למד לחקות את משחקם.

ואז אני יוצאת משם

ומנסה להחזיר ולאחד

את גופי ואת רוחי

וזה לוקח קצת זמן,

לגוף יש זיכרון משלו

לחושים זיכרון משלהם,

ולמרות שלא הייתי שם,

האשליה ממשיכה לתעתע בי.

 

–– 

 

כשטיילתי לי לבדי

ביער, כאן בגליל

הסתכלתי מסביבי

על צמחים וציפורים

סלעים ופרחים,

על הנוף למטה

ועל הנוף למעלה

וגם צילמתי את כל אלה.

 

אחר כך

כשישבתי על סלע

ודעתי הוסחה מכל ההסתכלות,

פתאום ראיתי.

ראיתי

עץ אורן אחד

רחב ענפים,

מדולדל מחטים משהו

עם המון איצטרובלים,

ואור בין הערביים מאחוריו

הפך אותו לכמעט ציור

כמעט שחור לבן.

 

ובקצרה,

כשטיילתי,

ראיתי אור

ועץ.

 

או,

כשהפסקתי להסתכל,

פתאום

ראיתי.

 

–––

 

ארץ אוכלת

יושביה נאכלים

קשָה הארץ

מַקשה עליהם

מַקשה גם

על מבקריה.

התנועה איטית

הפקידות בבנק נחמדות

ואיטיות

אפילו מכשירי המשיכה

איטיים, אולי

כדי לחקות

את הפקידות.

הכבישים קשים

תלולים

פתלתלים

מתעקלים

לא גמורים

המהמורות בלתי צפויות

כמו הנהגים

הנראים לחוצים

כועסים

ממהרים

ממורמרים.

ההרים גבוהים

המשאיות רחבות

נהגיהן לא מתחשבים בכך.

הערים פקוקות,

הכבישים לא מכילים.

ביום שישי, השקט יורד,

בואדי השקיעה,

מן הכפרים המואזין

ואז עוד אחד ועוד,

ופתאום קרוֹסים בהָר,

ענני אבק ורעש.

אפילו השישי אחהצ

כבר לא מה שהיה...

בשבת שמש,

טיול ומשפחות פיקניק,

חרדונים על סלעים,

רקפות,

תחילה של כלנית,

צב חמים,

הרבה עלים ריחניים,

אורנים עתירי איצטרובלים,

אור ואור

מציץ מכל חור

בצמחיה,

כאילו מין אושר.

ולמה בכל זאת

הכיעור מתגנב לו?

כאילו אני כבר

לא מאמינה לתמימות

הזאת.

ארץ אוכלת

אנשיה נאכלים.

 

–– 

 

צופיות בגינה

בולבולים מְזַמרים

עם גיטרה בשמש.

לזה אני מאמינה

ובכל זאת

משהו השתנה.

הסנטימנט נהיה

פחות סנטימנטלי.

כן, זה מקום יפה

עם שמש בחורף

וגינה וגיטרה.

כן, יש יופי,

יש רגעים יפים

אך גם הם חולפים,

וְיֵפַנו מקוֹמם לרגעים אחרים

שטיבם עוד לא ידוע

יופי וכיעור

יבואו וילכו

ישראל והולנד,

שני בָּתַי,

יתחלפו להם אף הם,

עצב ופרידה,

שמחה ופגישה,

עבר ועתיד,

לידה והתבגרות.

המחזוריות היא

גילגול של אירועים

סיבות ותוצאות,

היום ומחר,

עצב ואושר.

מכל אלה לא ישאר דבר.

 

31.12.2014 

שקיעה,

נסיון לתפוס

את השמש

בקרניה האחרונות.

השתוקקות,

לאור שהולך

ומתמעט.

צער,

על שהולך,

על היום הכל-כך יפה,

שהיה ואיננו.

הִזַכְרות,

בשעות הבוקר,

כל-כך לא מזמן,

כמה היו מלאות

חן של שירת ציפורים

חום של קרניים נעימות

ריחות פריחה,

שירה

צחוק.

געגוע

אל כל אלה.

 

ואז

האור האדמדם

שהולך ומתכהה

ומאפיר

מין מצב ביניים

קשה,

מצב של בלי שמש

ועוד לא ערב,

ללא ביטחון

ללא משהו שעוטף

כמו שמש

או חושך.

קור הולך וחודר

מתפשט ומתחדד

עולה מתוך ההתחשכות הזאת

לתוך העצמות

ויחד הם מאיימים

בלא מוכר ולא ידוע,

באי-ראיה ואי-הבנה,

באיבוד השליטה

בטשטוש הבהירות,

פחד שהאור אולי פשוט

לא יחזור.

 

והנה

פתאום

כמיהה לחשכה,

לערב,

שיבוא ויחבק,

כמו אבא טוב,

ששב מן העבודה.

ערב זה בית,

זה מלבוש חמים,

כהה ומחמיא.

ערב זה גם

הִתכנסות

בחסות החשכה,

התחברות,

ומעין מקום

להיות

וליצור

ולנוח.

בוא ערב, בוא.

עצב ואושר.

מכל אלה לא ישאר דבר.

 

1.1.2015 

ואיך בסיום הביקור

הִתעגלות

הִתרככות

השלמה.

כל מה

שכאב בהתחלה

כל מה

שדקר

והפחיד

והציק

כל מה

שהיה זר ומוזר

בְּמוכרות היתר שלו

כל מה

ששאב אותי

אחורה

החוצה מתוכי

כל מה

שאיים

שחולל סביבי

כשדים שחורים

כל מה

שעשה שארגיש

שאני לא

אני

הכל התפייס והשלים.

האנשים כבר לא מפלצות מאיימות

ואני כבר לא בובה מכַנית,

הם הם

ואני אני.

וקשה לי לפעמים.

כן, אפילו

לעיתים קרובות.

וזה בסדר.

אני מרגישה

וממשיכה הלאה.

אני נושמת

אני חיה

אני בסדר.